10 אלבומי הגראנג' הקלאסי המובילים

עליית הגראנג' בסיאטל

בתחילת שנות ה-90 הופיע ז'אנר מוזיקה גס, גולמי ובלתי מתנצל, שיכבוש את העולם - גראנג'. תנועה זו, שמקורה ברחובות הגשומים של סיאטל, הייתה תגובה עוצמתית לצליל המלוטש והממוסחר של רוק מיינסטרים. להקות כמו נירוונה, פרל ג'אם וסאונדגארדן עלו לגדולה, המוזיקה שלהן משקפת את החרדה, התסכול וההתפכחות של דור.

בלב סצנת הגראנג' הייתה תחושה של אותנטיות ומרדנות. המוזיקאים האלה התנערו מהנוצץ והזוהר של תעשיית המוזיקה, ובמקום זאת בחרו בגישה מפושטת יותר, עשה זאת בעצמך. המוזיקה שלהם הייתה השתקפות של חוויות חייהם - מאבקי ניווט בנוף חברתי משתנה, הלחצים של החיים המודרניים והרצון להשתחרר מהמגבלות של הנורמות החברתיות. צליל הגראנג' היה ביטוי גולמי, לא מסונן של המצב האנושי, מהדהד עם מאזינים שחשקו בחיבור אמיתי וקרביים למוזיקה שהם צרכו.

עלייתו של הגראנג' ומותו של גלאם רוק

עליית הגראנג' לא הייתה רק תופעה מוזיקלית; זה היה שינוי תרבותי שקרא תיגר על הסטטוס קוו. אסתטיקת הגראנג' - המסומנת על ידי חולצות פלנל, ג'ינס קרועים והתעלמות כללית מאופנה מיינסטרים - הפכה לסמל של חוסר התאמה ואינדיבידואליות. להקות גראנג' דחו את הדימוי החלקלק והמלוטש של קודמיהם, ובמקום זאת אימצו סגנון גס ולא מתנצל ששיקף את המציאות העגומה של חייהן. הגישה המתריסה הזו, בשילוב עם העוצמה והרגש העצומים של המוזיקה, הפכו את הגראנג' לכוח תרבותי שיש להתחשב בו, שעיצב את רוח הזמן של תחילת שנות ה-90 ואילך.

נירוונה - לא משנה

בחזית תנועת הגראנג' הייתה נירוונה, להקה שתהפוך לאחד האקטים המשפיעים והאיקוניים ביותר של התקופה. אלבומם משנת 1991, "Nevermind", נחשב לתקליט הגראנג' המובהק, יצירה מכוננת שלא רק הגדירה את הז'אנר אלא גם שינתה את תעשיית המוזיקה כולה.

רצועת הפתיחה של האלבום, "Smells Like Teen Spirit", היא אוסף מושלם של הסאונד הגולמי והגרגרי של נירוונה. מהאקורדים הפותחים ועד לשירה המיוסרת של קורט קוביין, השיר מושך מיד את תשומת ליבו של המאזין, הגיטרות המעוותות והמקצבים החובטים שלו מעבירים תחושה של אנרגיה חסרת מעצורים ומרדנות. המילים, שנוגעות בנושאים של ניכור, אדישות והמאבק למצוא את מקומו בעולם שלעתים קרובות מרגיש אדיש, פגעו בדור של צעירים מאוכזבים, והפכו את "Smells Like Teen Spirit" להמנון לתקופת הגראנג' .

20 המובילים - אלבומי גראנג'

אבל "Nevermind" הוא יותר מסתם הסינגל המוביל שלו. שירים כמו "Come As You Are", "Lithium" ו-"Something in the Way" מציגים את יכולתה של נירוונה ליצור קומפוזיציות אינטרוספקטיביות, טעונות רגשית, המתעמקות בפינות האפלות של החוויה האנושית. המילים של קוביין, לעתים קרובות סתמיות ופתוחות לפרשנות, חוקרות נושאים של דיכאון, שימוש בסמים וחיפוש אחר משמעות בעולם שלעתים קרובות מרגיש חסר זאת. הפקת האלבום, שסומנה בסאונד גולמי ולא מלוטש שכבש את האנרגיה החיה של הלהקה, חיזקה עוד יותר את האותנטיות והכנות שהפכו לסימן ההיכר של תנועת הגראנג'.

אי אפשר להפריז בהשפעה של "Nevermind". ההצלחה המסחרית של האלבום, שגרמה לו להדיח את "Dangerous" של מייקל ג'קסון כאלבום הנמכר ביותר של 1991, הייתה עדות לכוחה של המוזיקה של נירוונה להתחבר לקהל רחב. אבל מעבר להצלחתו המסחרית, "Nevermind" שימש גם כאבן בוחן תרבותית, יצירה שכללה את רוח הזמן של תחילת שנות ה-90 ועזרה לפתח עידן חדש של רוק אלטרנטיבי. ניתן לראות את השפעת האלבום באינספור להקות שצמחו בעקבותיו, כולן מבקשות לחקות את הרוח הגולמית והבלתי מתפשרת שנירוונה כבשה בצורה כה מושלמת.

פרל ג'אם - עשר

בעוד שנירוונה אולי הייתה הפנים של תנועת הגראנג', פרל ג'אם התגלתה ככוח אדיר בפני עצמו, וביצעה את מקומם כאחד האקטים המתמשכים והמשפיעים ביותר של הז'אנר. אלבום הבכורה שלהם, "Ten", שיצא ב-1991, הוא חקירה מופתית של המצב האנושי, אוסף של שירים שמתעמקים במעמקי האבל, הכעס והחיפוש אחר משמעות בעולם שלעתים קרובות מרגיש אדיש.

מאקורדי הפתיחה של "Once", הפותחן העוצמתי של האלבום, ברור שפנינה ריבה הייתה כוח שצריך להתחשב בו. השירה מלאת הנשמה והרגש של אדי וודר, יחד עם הנגינה ההדוקה והדינאמית של הלהקה, יוצרים צליל שהוא גם מופנם וגם המנוני. שירים כמו "Alive" ו-"Even Flow" מציגים את היכולת של הלהקה לעצב המנוני רוק מוכנים לזירה שעדיין שומרים על תחושת אינטימיות ואותנטיות.

אבל ברגעים המופנמים יותר של האלבום פרל ג'אם באמת זורח. "ג'רמי", חקירה רודפת ועוצמתית של ההשפעות של בריונות ובריאות נפשית, הוא רצועה בולטת הלוכדת את הרגש הגולמי והפגיעות שהפכו לסימן ההיכר של ז'אנר הגראנג'. באופן דומה, "Black" ו-"Release" מתעמקים במעמקי האבל והחיפוש אחר גאולה אישית, כאשר השירה העוצמתית של Vedder והמכשירים האטמוספריים של הלהקה יוצרים תחושה של קתרזיס רגשי.

אי אפשר להפריז בהשפעה של "עשר". ההצלחה המסחרית של האלבום, שגרמה לו למכור למעלה מ-10 מיליון עותקים ברחבי העולם, הייתה עדות ליכולתה של הלהקה להתחבר לקהל רחב. אבל מעבר להצלחתו המסחרית, "Ten" גם חיזקה את מעמדה של פרל ג'אם כאחת הלהקות החשובות והמשפיעות של עידן הגראנג'. נושאי האלבום של ניכור, אי צדק חברתי וחיפוש משמעות בעולם כאוטי הדהדו דור של מאזינים שהתמודד עם אתגרי החיים המודרניים. סירובה של הלהקה להתפשר על החזון האמנותי שלה, גם לנוכח הלחץ המסחרי, חיזק עוד יותר את מעמדם כהתגלמות אתוס הגראנג'.

Soundgarden - על ידוע

בעוד נירוונה ופרל ג'אם היו אולי מופעי הגראנג' המצליחים ביותר מבחינה מסחרית של התקופה, סאונדגארדן התגלה כמרכיב מכריע בגיוון הקולי של הז'אנר. אלבומם מ-1994, "Superunknown", הוא חקירה מופתית של הצד האפל והניסיוני יותר של הגראנג', אוסף של שירים שפורצים את גבולות הז'אנר ומציגים את המוזיקליות הווירטואוזית של הלהקה.

מהרגע שבו נכנסים אקורדי הפתיחה של "Let Me Drown", ברור שסאונדגארדן פועלת במישור שונה מבני דורם הגראנג'י. סימני הזמנים המורכבים של השיר, הנגינה השכבתית והקולות הנמרצים של כריס קורנל יוצרים תחושת אי נוחות ומתח האופיינית לאלבום בכללותו. הגישה האטמוספרית, הכמעט קולנועית הזו לכתיבת שירים, באה לידי ביטוי עוד יותר ברצועות כמו "Spoonman" ו-"Black Hole Sun", הממזגים אלמנטים של הארד רוק, פסיכדליה ואפילו ג'אז כדי ליצור צליל שובה לב וגם מטריד.

אבל "Superunknown" הוא יותר מסתם חלון ראווה ליכולות הטכניות של סאונדגארדן. האלבום מתעמק גם בעיסוקים התמטיים של הלהקה, הכוללים את אופי נפש האדם, חיפוש אחר משמעות בעולם כאוטי וההיבטים האפלים יותר של המצב האנושי. שירים כמו "Fell on Black Days" ו-"The Day I Tried to Live" חוקרים נושאים של דיכאון, בידוד והמאבק למצוא את מקומו בעולם שלעתים קרובות מרגיש אדיש, בעוד "4th of July" ו-"Like Suicide" להתעמק במורכבות של אבל ואובדן.

אי אפשר להפריז בהשפעה של "נודע על". ההצלחה המסחרית של האלבום, שראה את הופעת הבכורה שלו במקום הראשון במצעד בילבורד 200, הייתה עדות ליכולתה של הלהקה לפרוץ את גבולות ז'אנר הגראנג' תוך שמירה על אפיל מסחרי חזק. אבל מעבר להצלחתה המסחרית, "Superunknown" גם חיזקה את מעמדה של סאונדגארדן כאחת הלהקות החדשניות והמשפיעות ביותר של עידן הגראנג'. הצליל המורכב והאטמוספרי של האלבום ימשיך להוות השראה לאינספור להקות בשנים שלאחר מכן, והחקירה התמטית שלו של ההיבטים האפלים יותר של החוויה האנושית תמשיך להדהד בקרב המאזינים הרבה לאחר יציאתו.

אליס אין צ'יינס - לכלוך

בעוד שסצנת הגראנג' נשלטה על ידי אנשים כמו נירוונה, פרל ג'אם וסאונדגארדן, אליס אין צ'יינס התגלתה כשחקנית מכרעת בז'אנר, והציעה תפיסה מובהקת ורודפת את צליל הגראנג'. אלבומם משנת 1992, "Dirt", הוא חקירה מחרידה של המצב האנושי, אוסף שירים שמתעמקים בנבכי ההתמכרות, הדיכאון והמאבק למצוא משמעות בעולם שלעתים קרובות מרגיש חסר ממנה.

מאקורדי הפתיחה של "Them Bones", ברור שאליס אין צ'יינס פועלת במרחב רגשי וקולי שונה מבני דורם הגראנג'י. הגיטרות הכבדות והנמוכות של השיר והשירה המחוספסת והמרגשת של ליין סטיילי יוצרים תחושה של אי נחת ומתח האופייניים לאלבום בכללותו. הגישה האפלה והאינטרוספקטיבית הזו לכתיבת שירים מתבטאת עוד יותר ברצועות כמו "Junkhead", "Sickman" ו-"Angry Chair", אשר בוחנים את ההשפעות ההרסניות של שימוש בסמים והמחיר שהיא גובה על נפש האדם.

אבל "Dirt" הוא יותר מסתם אוסף של שירים אפלים ומהורהרים. האלבום מציג גם את הווירטואוזיות של הלהקה מוזיקליות והיכולת שלהם ליצור יצירות מורכבות, אטמוספריות החורגות מהגבולות המסורתיים של ז'אנר הגראנג'. שירים כמו "האם?" ו"תרנגול" משלבים אלמנטים של רוק הארד, בלוז ואפילו מוזיקה קלאסית כדי ליצור סאונד רודף ומהפנט כאחד, בעוד שירת הכותרת של האלבום ו"Down in a Hole" מציעים רגעים של הפוגה מהעוצמה הבלתי פוסקת של האלבום, ומציגים היכולת של הלהקה ליצור יצירות מלנכוליות יותר מופנמות.

אי אפשר להפריז בהשפעה של "Dirt". ההצלחה המסחרית של האלבום, שגרמה לו למכור למעלה מ-5 מיליון עותקים ברחבי העולם, הייתה עדות ליכולתה של הלהקה להתחבר לקהל רחב למרות הנושאים האפלים והמופנמים של האלבום. אבל מעבר להצלחתה המסחרית, "Dirt" גם חיזקה את מעמדה של אליס אין צ'יינס כאחת הלהקות החשובות והמשפיעות של עידן הגראנג'. חקר האלבום של ההיבטים האפלים יותר של המצב האנושי, בשילוב עם המוזיקליות הוירטואוזית והסאונד האטמוספרי שלו, ימשיכו לתת השראה לאינספור להקות בשנים שלאחר מכן, ויגבשו את מקומה של הלהקה כמרכיב מכריע בקאנון הגראנג'.

טייסי סטון טמפל - ליבה

בעוד שסצנת הגראנג' נשלטה על ידי הסאונד של סיאטל, להקה אחת שיצאה מסצנת המוזיקה של דרום קליפורניה תמשיך להפוך לחלק מכריע מהמורשת של הז'אנר. Stone Temple Pilots, עם אלבום הבכורה שלהם "Core" משנת 1992, הציעו תפיסה ייחודית ומשכנעת על ז'אנר הגראנג', תוך מיזוג אלמנטים של רוק הארד, פסיכדליה ורוק אלטרנטיבי כדי ליצור סאונד שהיה גם מוכר וגם משלהם.

מאקורדי הפתיחה של "Sex Type Thing", ברור ש-Stone Temple Pilots לא הסתפקו פשוט לחקות את בני זמנם הגראנג'י. הגיטרות הכבדות והמעוותות של השיר והשירה המרגשת והנשמה של סקוט וילנד יוצרים תחושה של אנרגיה גולמית ועוצמה האופיינית לאלבום בכללותו. הנכונות הזו להתנסות בצליל הגראנג' ניכרת עוד יותר ברצועות כמו "Plush", "Creep" ו-"Wicked Garden", הממזגים אלמנטים של הארד רוק, פסיכדליה ואפילו בלוז ליצירת סאונד שובה לב וייחודי כאחד. שלהם.

אבל "Core" הוא יותר מסתם חלון ראווה ליכולת המוזיקלית של Stone Temple Pilots. האלבום מתעמק גם בעיסוקים התמטיים של הלהקה, הכוללים חיפוש אחר משמעות בעולם כאוטי, מורכבות מערכות יחסים והיבטים אפלים יותר של נפש האדם. שירים כמו "Crackerman" ו-"Dead & Bloated" חוקרים נושאים של התמכרות וניכור, בעוד ש-"Piece of Pie" ו-"Lounge Fly" מציעים תפיסה מופנמת ומלנכולית יותר על צליל הגראנג'.

אי אפשר להפריז בהשפעה של "Core". ההצלחה המסחרית של האלבום, שגרמה לו למכור למעלה מ-8 מיליון עותקים ברחבי העולם, הייתה עדות ליכולתה של הלהקה להתחבר לקהל רחב למרות נכונותה להתנסות בצליל הגראנג'. אבל מעבר להצלחתה המסחרית, "Core" גם חיזקה את מעמדה של Stone Temple Pilots כאחת הלהקות החשובות והמשפיעות של עידן הגראנג'. השילוב הייחודי של האלבום של הארד רוק, פסיכדליה ורוק אלטרנטיבי ימשיכו לתת השראה לאינספור להקות בשנים שלאחר מכן, ויגבשו את מקומה של הלהקה כמרכיב מכריע בקאנון הגראנג'.

Mudhoney - Superfuzz Bigmuff

בעוד שסצנת הגראנג' אולי נשלטה על ידי אנשים כמו נירוונה, פרל ג'אם וסאונדגארדן, להקה אחת ששיחקה תפקיד מכריע בעיצוב הסאונד של הז'אנר הייתה Mudhoney. ה-EP שלהם "Superfuzz Bigmuff" משנת 1988 הוא יצירה מכוננת שהניחה את הבסיס לצליל הגראנג', ומציעה תפיסה גולמית ובלתי מתפשרת על הז'אנר שימשיך לתת השראה לאינספור להקות בשנים שלאחר מכן.

מאקורדי הפתיחה של "Touch Me I'm Sick", ברור שמודהוני פעל במרחב קולי שונה מבני דורם הגראנג'י. הגיטרות המעוותות והמעורפלות של השיר והשירה המחוספסת והנוהמת של מארק רם יוצרים תחושה של אנרגיה חסרת מעצורים ועוצמה האופיינית ל-EP בכללותו. הנכונות הזו לדחוף את הגבולות של צליל הגראנג' מתבטאת עוד יותר ברצועות כמו "Sweet Young Thing Ain't Sweet No More" ו-"Need", הממזגים אלמנטים של פאנק, גראז' רוק ופסיכדליה ליצירת סאונד שהוא גם וגם מוכרים ושלהם באופן מובהק.

אבל "Superfuzz Bigmuff" הוא יותר מסתם חלון ראווה ליכולת המוזיקלית של מודהוני. ה-EP מתעמק גם בעיסוקים התמטיים של הלהקה, הכוללים חיפוש אחר משמעות בעולם כאוטי, מורכבות היחסים וההיבטים האפלים יותר של נפש האדם. שירים כמו "Flat Out Fucked" ו-"You Got It (Keep It Outta My Face)" חוקרים נושאים של ניכור, תסכול והמאבק למצוא את מקומו בעולם שלעתים קרובות מרגיש אדיש, בעוד "Touch Me I'm Sick "ו"Sweet Young Thing Ain't Sweet No More" מציעים תפיסה מופנמת ומלנכולית יותר על צליל הגראנג'.

ה אי אפשר להפריז בהשפעה של "Superfuzz Bigmuff". הצליל הגולמי והבלתי מתפשר של ה-EP ימשיך לתת השראה לאינספור להקות בשנים שלאחר מכן, והניח את הבסיס לצליל הגראנג' שיגדיר את תחילת שנות התשעים. למרות ש-Mudhoney אולי לא השיג את אותה רמת הצלחה מסחרית כמו בני דורם הגראנג'י, השפעתם על הז'אנר אינה ניתנת להכחשה, ו-"Superfuzz Bigmuff" נותר מרכיב מכריע בקאנון הגראנג'.

עצים צורחים - Sweet Oblivion

בעוד שסצנת הגראנג' נשלטה על ידי השחקנים הגדולים כמו נירוונה ופרל ג'אם, להקה אחת שלעתים קרובות עפה מתחת לרדאר אך עדיין השפיעה משמעותית על הז'אנר הייתה Screaming Trees. אלבומם "Sweet Oblivion" משנת 1992 הוא חקירה מופתית של צליל הגראנג', הממזג אלמנטים של פסיכדליה, רוק הארד ורוק אלטרנטיבי כדי ליצור צליל שובה לב וגם שלהם באופן מובהק.

מאקורדי הפתיחה של "Shadow of the Season", ברור ש-Screaming Trees פעלו בחלל קולי שונה מבני דורם הגראנג'י. הסאונד האטמוספרי, כמעט קולנועי, של השיר, בשילוב עם השירה הנשמה והמרגשת של מארק לנגן, יוצרים תחושת מלנכוליה והתבוננות פנימית האופיינית לאלבום בכללותו. הנכונות הזו להתנסות בצליל הגראנג' ניכרת עוד יותר ברצועות כמו "Shadow of the Season" ו-"Dollar Bill", הממזגים אלמנטים של פסיכדליה ורוק קשה כדי ליצור צליל שהוא גם מוכר וגם משלהם.

אבל "Sweet Oblivion" הוא יותר מסתם חלון ראווה ליכולת המוזיקלית של Screaming Trees. האלבום מתעמק גם בעיסוקים התמטיים של הלהקה, הכוללים חיפוש אחר משמעות בעולם כאוטי, מורכבות היחסים וההיבטים האפלים יותר של נפש האדם. שירים כמו "Shadow of the Season" ו-"Shadow of the Season" בוחנים נושאים של ניכור, אבל, והמאבק למצוא את מקומו בעולם שלעתים קרובות מרגיש אדיש, בעוד "שטר דולר" ו"צל העונה" מציעים מבט יותר מופנם ומלנכולי על צליל הגראנג'.

אי אפשר להפריז בהשפעה של "Sweet Oblivion". אמנם האלבום אולי לא השיג את אותה רמת הצלחה מסחרית כמו כמה מבני דורו הגראנג'י, אבל אין להכחיש את השפעתו על הז'אנר. האווירה של האלבום,