מוזיקת רוק אלטרנטיבית השתפרה בשנות ה-90‍

נירוונה והולדת הגראנג'

למרות הפופולריות שלו, הגראנג' היה כמעט ז'אנר של להקה אחת. היו עוד כמה אקטים שנשמעו דומים לנירוונה, אבל ההצלחה המסחרית האדירה של הלהקה גרמה לכך שהצד האלטרנטיבי של מוזיקת הרוק כמעט הפך להיות מוגדר על ידם. הצליל הפשוט של גראנג' גרם לכך שהוא היה מהיר וקל ללמידה וניתן היה לשכפל אותו אפילו על ידי קבוצות שהיו להן מעט ניסיון בנגינה בכלים. כמה מלהקות הגראנג' המצליחות ביותר הכילו חברים שילמדו את עצמם לנגן בגיטרה ותופים בעוד שאחרות ניגנו יחד מאז היו ילדים. המשמעות היא שהז'אנר היה הרבה יותר נגיש ללהקות חדשות מאשר הצלילים המורכבים יותר שהגיעו לפניו. הפשטות של גראנג' גם העניקה לו כוח עמידה, כשמעריצי רוק אלטרנטיבי רבים עדיין מאזינים ללהקות שזכו לתהילה בשנות ה-90, כמו גם לאלה שמשחררות כעת חומרים חדשים. האלבום האחרון של נירוונה, למשל, יצא ב-2017, 27 שנים לאחר מותו של קוביין.

רדיוהד, אואזיס ובריטפופ

אם הגראנג' היה ז'אנר של להקה אחת, אז בריטפופ היה לא יותר מז'אנר של שתי להקות. Blur ו-Oasis היו האקטים הגדולים ביותר שיצאו מהסצנה ההיא, כשהראשונים הוציאו אלבומים פורצי דרך כמו Parklife והאחרונים עסקו יותר בהיותם כוכבי פופ. בעוד שהאלבומים הראשונים של אואזיס הם יותר מתוספות ראויות לז'אנר הרוק האלטרנטיבי, העבודה המאוחרת שלהם הייתה מוזיקת פופ מיינסטרימית יותר, שלא היה קשור כלל למה שקדם לה. שני המופעים הגדולים ביותר של בריטפופ היו להקות שקיימות הרבה זמן. Blur ניגנו יחד מאז שנות ה-80 המוקדמות, והוציאו שורה של סינגלים ואלבומים מצליחים יותר ויותר לפני שיצאו למיינסטרים עם Parklife ב-1994. לרדיוהד הייתה גם היסטוריה ארוכה מאחוריהם לפני שהתפרסמו. הלהקה, שהוקמה ב-1985, הוציאה ארבעה אלבומים לפני שפאבלו האני ב-1993 הפך אותם למפורסמים.

The Flaming Lips, Mercury Rev ו-Shoegaze

בעוד שגראנג' ובריטפופ היו שני התת-ז'אנרים הגדולים ביותר של הרוק האלטרנטיבי בשנות ה-90, העשור הוליד גם שלושה ז'אנרים מוזיקליים נוספים שהפכו מאז חשובים בפני עצמם. החשוב שבהם הוא shoegaze, שבו להקות טשטשו בכוונה את השירה והכלים שלהן כדי ליצור קיר של סאונד שכמעט בלתי אפשרי להתעלם ממנו. The Flaming Lips, Ride ו-Slowdive הם רק כמה מהלהקות הבולטות ביותר שיצאו מהתנועה הזו. אחרי Shoegaze הגיע הסאונד הפסיכדלי שחלו על ידי Mercury Rev ו-The Flaming Lips, שהוא קצת כמו בריטפופ אבל עם יותר התמקדות במוזיקה עצמה. ואז הייתה אלקטרוניקה, שהפגישה מוזיקת טכנו, האוס ומוזיקת דאנס אחרת עם מוזיקת רוק.

Smashing Pumpkins והצד האפל של Alternative Rock

שנות ה-90 היו עשור מלא ניגודים, וז'אנר הרוק האלטרנטיבי לא היה יוצא דופן: היה לו צד אפל שנעדר במידה רבה משנות ה-80. להקות רוק אלטרנטיביות חקרו את נושאי הבידוד והייאוש בצורה שלא נראתה מאז The Cure בבריטניה ו-The Jesus and Mary Chain בסקוטלנד. זה היה הכי ברור בשירים של הפאמפקינס, אבל זה היה נוכח גם במוזיקה של להקות כמו רדיוהד, שלפעמים נראו כאילו הן שרות על חברה דיסטופית שכמעט ולא היה לה שום דבר במשותף עם העולם האמיתי. המוזיקה של Smashing Pumpkins נעזרה רבות ביצירתו של הסופר וויליאם ס. בורוז, שכתב על עולם דיסטופי דומה לזה שמוזיקת הרוק תיארה בשנות ה-90. בעוד שהשירים שלהם נכתבו מנקודת מבטו של מישהו שהיה או מכור או סבל ממחלת נפש, ההשקפה האפלה של ה-Pampkins הובילה למשהו חדש בעולם מוזיקת הרוק.

סיכום

שנות ה-90 היו עשור שבו נראה היה שהכל הולך כמו שצריך עבור מוזיקת הרוק בכללותה, עם סגנונות וז'אנרים חדשים שצמחו מהישנים. מוזיקת רוק אלטרנטיבית השתפרה בשנות ה-90 הודות ללהקות כמו Radiohead, Oasis, The Flaming Lips ו-Slowdive, שהציעו משהו שונה מקודמותיהן משנות ה-80. הגראנג', שהיה כמעט ז'אנר של להקה אחת בשנות ה-90, פינה את מקומו לשוגייז, רוק פסיכדלי, אלקטרוניקה וסוג הסיוטים הדיסטופיים שרק בילי קורגן יכול היה לחלום עליו.